(אין דירוגים עדיין)
Loading...אני מודה שאת רוב ימי הנישואים שלנו אני שוכח ותמיד נזכר בדקה ה-90 כשכבר אין זמן לתכנן יותר מידי.
אז אישתי היא זו שאחראית על הקטע המרגש ואני זה שנזכר לשלוח זר פרחים עם ברכה ומציע שנצא לאכול במסעדה, ככה זה היה רוב הזמן, בכל 10 שנות נישואינו.
השנה הגדלתי ראש, שמתי לי תזכורת בנייד ליום הנישואים, שבועיים לפני, ככה אין מצב שאני אשכח!
אז באמת לא שכחתי, התזכורת הופעלה ואני התחלתי בהכנות.
ידעתי כבר מה אני רוצה לעשות….
אישתי הרי בטוחה שאני שוב אשכח, היא לא מצפה לכלום (חוץ מזר פרחים כמובן).
התחלתי בזה שסגרתי עם חמותי, שתיקח את הילדים אליה משעות הצהרים, אני בנתיים הייתי בבית, ניקיתי כל פינה, סידרתי ועשיתי את המטלות שהיו אמורות לחכות לאישתי לסוף היום.
בסוף ההכנות התפנתי להכין ארוחת ערב מושקעת במיוחד, בישלתי כמעט 3 שעות, ערכתי שולחן עם מפה אדומה, נרות והרבה פרחים מיובשים.
חצי שעה לפני שחזרה הביתה, התקשרה אליי אישתי, שאלה מתי אני מסיים לעבוד וביקשה שאאסוף את הילדים מאמא שלה, כי היא בדרך הביתה, להספיק לארגן קצת ולעשות כמה מטלות. כמובן שאמרתי אין בעיה וניתקתי.
הבנתי שהיא כבר בדרך.. סיימתי את הדברים האחרונים ופשוט חיכיתי שהיא תגיע.
אחרי 20 דק', הדלת נפתחת, אישתי נכנסת ולא מצליחה לדבר מרוה התרגשות.
בסלון עמד לו שולחן ערוך ורומנטי במיוחד, האוכל בצלחות, הריח בבית מסמן על ניקיון מטורף וסדר מופתי.
אישתי התיישבה ליד השולחן ולא הפסיקה להגיד "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה".. ואני אמרתי.. "מצטער, הפעם שכחתי לשלוח זר פרחים".
