לאחר שמלאו לנו חמש שנים יחד וגרנו כבר שנה יחד בדירה שכורה, הגיע המועד. התכנון היה להציע לה נישואים ביום השנה שלנו. קיוויתי שגם אם תחשוד, תחשוב שמדובר בתכנונים לגבי יום השנה ולא הצעת נישואים. לאחר שלמדתי את הטעם של בת זוגתי, הבנתי שמשהו קצר וקולע, ספונטני ומרגש יעשה את העבודה יותר טוב מהכל. קבעתי מראש עם זוג חברים טובים שלנו, שגם הם חגגו "יום שנה", רק שבמקרה שלהם זה היה שנתיים של נישואים.
באותו בוקר הלכנו לעבודה כרגיל. לי היה טיול של כל היום מהעבודה. היה כיף, דרך אגב. רק שהתכניות שהיו תלויות בכך שאחזור הביתה בסביבות שבע בערב התחילו להתפקשש כאשר יצאנו מהצפון רק בשמונה וחצי!
כל הדרך חזרה באוטובוס עברה עליי בלחצים ותיאומים טלפוניים אינטנסיביים. סוג של "חדר מלחמה".
הגענו בחזרה למרכז, לדרום ת"א, בסביבות רבע לעשר. כולם כבר היו על קוצים ובמיוחד חברה שלי, שחשבה כבר לוותר על הארוחה ולדחות אותה ליום אחר. לא וויתרתי. בדרך חזרה הביתה, תיאמתי עם חבר טוב שלי שיעזור לי בארגון של כל האירוע. בחלקו תכננו לקנות ורדים. כשהגענו למקום ההתפזרות גילינו שנגנב לו הרכב מהחניון הציבורי. הערב הלך ונעשה גרוע מרגע לרגע. הבנתי שפרחים כבר לא יהיו לי.
תוך כדי החיפושים והטלפונים החלטנו לסגור את הערב ותפשנו טרמפ עם אחד החברים לעבודה, שהסכים מתוך אמפתיה להקפיץ את שנינו עד הבית. השעה הייתה עשרים דקות אחרי עשר בערב. בדרך הביתה עברנו ליד חנות פרחים שבמקרה הייתה עדיין פתוחה. צעקתי על חברנו הנהג לעצור בפתאומיות ולהמתין כמה דקות. נכנסתי לחנות והתחלתי להלחיץ את כולם לארוז לי את כל הורדים שנשארו לפני הסגירה. סגרתי איתם על מחיר נוח, אספתי את חבילת הורדים, קפצתי בחזרה לרכב והמשכנו הביתה.
ואז קלטתי, חברה שלי בבית, לחברי נגנב האוטו – מה לעזאזל עושים עם ערמת הורדים הזאת?
שכנעתי את חברי לקחת את החבילה הביתה ולחכות לטלפון ממני. הוא היה מדוכא אך "זרם" איתי. עליתי הביתה במהירות. חברתי כבר הייתה מוכנה לצאת. תיאמתי עם זוג החברים שלנו לפגוש אותנו תוך עשרים דקות במסעדה שעליה החלטנו תוך כדי היציאה מהבית (בערך תוך דקה וחצי). ולמי שחושב שפספס אז לא, לא התקלחתי ולא כלום.
בדרך למסעדה התקשרתי לחברי המדוכא בטענה שאני רוצה לשאול איך הוא מרגיש בקשר לרכבו הגנוב. הוא הבין את הרמז והתחיל לפעול. הגענו למסעדה רבע שעה לפני זוג החברים שלנו. אמרתי לחברתי שאני חייב "להתרוקן" כמה דקות והתגנבתי לשירותים. שם התקשרתי שוב לחברי ונתתי לו הדרכה אחרונה. השעה הייתה אחרי אחד עשרה בלילה, הזוג חברים הגיעו, אכלנו, אני הייתי גמור מעייפות, ערב מושלם – אין לי מילים!
התקפלנו הביתה לקראת שתיים בלילה, שילמנו החשבון, נפרדנו מחברינו ונהגתי, בקושי, הביתה. כשעלינו הביתה, פתחתי בזהירות את הדלת ונכנסתי לחושך, חברתי אחרי וכאשר הדלקתי את האור היא הופתעה לראות משהו שלא תיארה לעצמה בחלומות הכי פרועים שלה (טוב, אולי קצת הגזמתי, בכל זאת תכננתי הכל בחצי שעה, אז תנו קרדיט).
רצפת הסלון והכניסה לבית הייתה מלאה בכותרות של ורדים. היא הופתעה, התרגשה, אמרה: "תודה ממי" והלכה לכיוון החדר שינה בכדי להחליף בגדים. שם גילתה שכל חדר השינה ובמיוחד המיטה הייתה מלאה גם כן בכותרות הורדים.
לקח לה רגע אבל היא שמה לב בסוף שבמרכז המיטה הייתה מונחת קופסת קטיפה נוצצת ובתוכה טבעת נוצצת הרבה יותר. היא התרגשה מאוד, חיבקה ונשקה אותי. אני, אני נשענתי בנונשלנטיות על הארון בגדים ושידרתי – הכל תחת שליטה!
אם עוד לא ניחשתם את מה שקרה אז ככה:
בקצרה, העברתי לחברי המדוכא את החבילה ומפתח לדירה, ואמרתי לו שאתן לו צלצול שנצא מהבית. אז התקשרתי מהאוטו. כשהגענו אני וחברתי למסעדה, מהשירותים התקשרתי שוב והסברתי לו בדיוק מה אני רוצה שיעשה. כשסיים, שלח לי הודעת sms. פשוט נכון? אז זהו שלא!
לסיום, אני רוצה להודות לחברי, ש"זרם" איתי למרות שעבר עליו ערב מסריח ולזכותו יאמר שקלע בדיוק לאיך שתיארתי את הדירה כשאשוב הביתה עם חברתי. ושטרח והגיע אל דירתי במונית!
חצי שנה לאחר מכן, נהיה נשואים.